לאתרו האישי של המחבר לקריאת כתבה על הספר לצפייה במצגת על הספר, לחצו כאן. "קליע ננעץ בלב חיי ההרפתקנות של גילי חסקין. מבולבל ומפרפר באינסטינקט חייתי הוא מחליט לחבק אותו. כשם שהוא מחבק את הודו ההפכפכה, אותה הוא מיטיב לתאר בעינים מפוכחות. כולנו אוהבים סיפורי הרפתקאה עם צרות צרורות ותלאות מתישות שנגמרות בסוף טוב. סיפורו של חסקין מרתק כמו אחד מסיפורי האנתולוגיה היוונית, שם הגיבור האלי, המדריך המדופלם, הופך להיות כבשה מובלת בידי גורל חסר שם, חסר פנים שאין לו מושג עד כמה הוא אכזרי." רותי זוארץ – 'תרבות גלובס'
"מעז יצא מתוק, וגילי בכשרונו לספר סיפור ולהיאחז בתקווה ובאופטימיות, מביא כאן מסמך אישי מרתק לא פחות מההרפתקה שנקלע אליה." איל פלד - 'מסע עולמי' 
קטע מתוך הספר – שבוי בקסמה / גילי חסקין שעת לילה מאוחרת, הכל חשוך והחומות גובהות לנגד עיניי. אני ממאן להאמין. מימיי לא הייתי מאחורי סורג ובריח, אפילו לא במחבוש צבאי וכפי שאמר בזמנו יושב ראש הכנסת קדיש לוז: "נער הייתי וגם זקנתי ומעולם לא נזדקקתי לתעודת יושר." אנו עומדים מול בית הכלא, שותקים. חריקת צירים, השער נפתח לאיטו ובין הדלתות נפער חריץ שחור שהולך ומתרחב. ברכיי רועדות ורגליי קפואות, לא מצייתות לי. באחת יכול להתהפך עלייך עולמך. רק אתמול, בשעה הזאת ממש, אכלתי חסילונים מטוגנים בחמאה ושום ושאפתי רוח ים. כעת, לעומת זאת, אני מוכנס לכלא, מפוחד מעט, פושט חולצה ומכנסיים. השוטרים בודקים סימנים מזהים בגופי ומאתרים נקודת חן שלא הייתי מודע לקיומה. אני רועד, חשוף, מובך. הודו שכה פינקה אותי מראה לי פנים אחרות. מתברר שוב כי הודו איננה רק אגם צָ'נְדָרְטָל, העטור הרים מושלגים, או התצפית המכושפת על טירוּוָנָאמָלאי. אני מהרהר בהודו האחרת, זו של הסרסורים החיים על רווחי ילדים נכים, אותם הם שולחים לקבץ נדבות. הודו של הברהמינים הכפריים, החובטים מכות נמרצות בנחותים מהם, הודו של 'סחר הסוסים' הקודם לזיווג, או של הכלות הנשרפות למוות בידי חמותיהן לאחר החתונה, משום שבני משפחתן לא סיפקו את ה'דָאוּרי' (נדוניה) המובטח. הודו של בית הסוהר. הודו, שדי היה בכדור תועה, כדי להשליך אותי אל בין החומות המאיימות הללו. למטיילים רבים קשה להאמין שהודו הקסומה, הרכה, המתלבטת, יכולה להיות קרה, אלימה, שוביניסטית ומרושעת. הודו, שרק לפני שעות אחדות שלהבתי את המטיילים נוכח קדושתה וצבעיה, גומלת לי באכזריות גסה כל כך ואני עדיין אינני מבין. אינני קולט. אני מבולבל. אפילו חרד. לילה, חצר קטנה, תאים סביב סביב. פרצופים סקרנים מביטים בי מעבר לסורגים. אני מובל לאחד התאים ובראשי מתרוצצות סצנות קולנועיות של בתי כלא. אני חושב על הגרוע מכל ומדמה את האסירים מתנפלים עלי. מתלבט כיצד להתנגד, מחליט לצעוק מיד. מבכר למות מאשר להיאנס. אני נזכר בסיפוריו של סבא יצחק, שנכלא בבית הסוהר ברוסיה בעוון פעילות ציונית ועל אחד משותפיו לתא, שניסה לגנוב את מגפיו. באותו רגע אני שמח שהציוד שלי נלקח ממני. אני מוכנס לחדר מואר במקצת, עשרות אסירים שוכבים על הרצפה, פלג גופם העליון עירום, חלקם מכוסה בבד כלשהו. התחושה הכללית היא הלם. הפעם אני באמת בעולם אחר. כבר לא מדובר באתיופים עירומים ומקועקעי גב, או אינדיאנים בטקס שאמאניסטי. לא מדובר כאן בחזיון, מופלא ככל שיהיה, ממנו אצא ברגע שאבחר. הפעם אני שחקן בהצגה מטורפת ומנקודת מבטי, הגיבור הראשי, מושא הטרגדיה. אני המום, מצטנף בפינה בחשש. הסוהר מורה לי לשכב במקום אחר, מסתבר שנשענתי על דלת השירותים. אני מקבל מחצלת ושמיכה מקופלת כתחליף לכרית, מוצא לעצמי פינה, ומתבונן בחדר. אומד את שטחו – עשרים ושמונה מטרים רבועים וסופר שלושים ואחד אסירים. מעולם לא קיבל המושג 'כמו סרדינים', ממשות כמו כעת. שניים מתלחשים. על מה הם מדברים? אני חרד. גרוני יבש, בטני מתכווצת. מתכונן לסכין שיינעץ בין צלעותיי, מדמיין בקבוק שבור נצמד אל צווארי. להפתעתי, כמעט לא עוררתי עניין באסירים, שרובם העדיפו להמשיך בתנומתם. אחד האסירים, עורו שחור כפחם, שואל אותי לשמי ובאיזה פשע אני מואשם. אני מצטמרר לשמע המלה 'פשע' ומספר על הכדור המוזר. הוא מהנהן בראשו: "זה פשע רציני." אחר כך שואל: "מאין אתה?" זו אחת השאלות הנפוצות בהודו. בכל מקום שומע המטייל את השאלה הטורדנית: "וויץ' קָנְטְרי?" היא רודפת אחריו בתחנת הרכבת, בנסיעה באוטובוס, בסמטאות ובשוק. בכל פעם "וויץ' קנטרי?" חיים שוסטר סיפר לי פעם, כי לאחר שנשאל שבע-עשרה אלף פעמים את השאלה האלמותית הזאת ולאחר שעייף מלהציע לשואלים את מגוון הארצות והמקומות שעלו בדעתו, מאוסטרליה ועד טימבוקטו, ענה פעם לטרדן מזדמן: "פָאר," כלומר 'רחוק'. בן שיחו, אם אפשר לקרוא כך לגבר שהתעלק על אוזנו, ענה לו בדעתנות: "הא, פאר... וֶורי נָייס קנטרי." אני מחייך לרגע נוכח השאלה הטורדנית הרודפת אותי עד כאן, שוקל לרגע אם ישראל הינה מקום ראוי בסיטואציה הנוכחית וחושב על מקום פחות שנוי במחלוקת. שבדיה נפסלת בגלל צבע עורי וגם נורווגיה איננה רעיון מוצלח במיוחד. לבסוף אני משיב: "ברזיל." "הא, רונלדו!" עונה לי בן שיחי בדעתנות. אני ממלמל משהו, מרוצה מעצמי ומתרגיל ההטעיה המוצלח שלי. כעבור רגע מאיר פנס של אחד הסוהרים, הוא מחליף מספר מלים במלאילאם עם מנהיג האסירים ומסביר לו שאני סוכן של ה'מוסד'... מאחורי הדלת הזעירה יש אסלה בסגנון הודי, 'בול פגיעה' בסלנג הישראלי. מנהיג האסירים, מכריס משהו ובעל שפם, מסביר לי את הכללים: כשנכנסים לתא הזעיר של השירותים, יש לפתוח את הברז, כדי ששאון המים הנשפכים לדלי ישתיק את רעש פעולת המעיים. כלל נוסף, מסובך יותר – יש להשתין בכריעה, כך שראשי לא יבצבץ מעבר לדלת הקטנה. להודים, הלבושים בלונגי ומתורגלים בהשתנה בסגנון זה, הדבר נראה פשוט, אני מתקשה להשתין במכנסיים קצרים ומתלבט מה אעשה, כשאגיע לפעולת מעיים רצינית יותר עם שלושים ואחד מאזינים מעבר לדלת... אני גומר אומר לא לאכול ולא לשתות, אך מתקשה להירדם כשהמנורה מאירה היישר לתוך עיניי. אני נשען אל הקיר וקורא את הספר 'המטרה תל אביב'. מנצל את כושרי להישאב בקלות יחסית לתוך מציאות אחרת. אני מכונס בפינתו של תא אסירים מצחין בבית סוהר הודי ומצליח להתרגש מתמונות, הקשורות למלחמת העצמאות בארץ-ישראל. בהיעדר שעון אינני יודע מתי העייפות הכריעה אותי, נרדמתי לשעתיים או שלוש והשכמתי עם כולם, לקול המואזין במסגד הסמוך. במציאות העגומה הזאת, של נחירות, פשפשים וריח עז של ליזול, המכה בנחירי וחודר דרכן למחילות אפי. נזכרתי במרירות במשפט המחץ שלי, על המטייל ששב ארצה מהודו, לא אל הציוויליזציה, אלא מן הציוויליזציה. באותו רגע נראה לי המשפט הזה קיטשי להפליא. נשבעתי שלא לחזור עליו. אני חוזר ואומר כי הודו איננה רק זו שאני חווה אותה כעת. אני חייב לעצמי את העובדה שהיתה קיימת עבורי גם הודו אחרת. הרשם כחבר וכנס לדף המיוחד "לחברי האתר בלבד". למה לי להרשם? מוזה הוצאה לאור |