צבע בכחול וזרוק לים - דף רשמי בפייסבוק 

לרכישת הספר

הסדין הלבן שלי

הסיפור הרביעי בספר (מתוך 38 סיפורים)

על הסדין הלבן שלי היא רקמה לי "אני אוהבת אותך". נשמע קצת דבילי וכאילו שאני בכלל מסוגל לשכוח. ובכל זאת, זה נחמד. כל פעם לפני השינה אני קולט את המשפט וחיוך ענק עולה לי על השפתיים. חיוך שזורק אותי אחורה ליום בו נפגשנו. חופשת פסח, עשרה ימים בראס-אל-שטן, סיני!

חום איימים ואפילו הגמלים מתפגרים מצמא. כל השימשיות כבר תפוסות ורק אחת בקצה החוף נשארה פנויה. עשיתי חישוב מה הדרך הקצרה ביותר להגיע לשמשיה מבלי לדרוך הרבה על חול עם שמש. בדילוגים קלילים ושורפים הגעתי למקום כשאני מצוייד בבקבוק צונן של מים מינרליים – דלתא. ואז בצעדים איטיים ונינוחים כאילו מדובר במשטח החלקה על קרח, תגיע אליך ילדה בדואית עם עיניים ירוקות ושיער חום שרוף מהשמש ותשאל אם אתה רוצה לקנות צמיד. הפעם זה לא עבד לה, הרמתי את שקית הניילון שהיתה איתי ונתתי לה להסתכל בפנים. הילדה כעסה, זרקה כמה קללות עסיסיות ואז באיזו יציאה של "איחסה עליכ" הסתובבה והלכה. בפנים היו עשרות צמידים. צמידים שלמדתי לעשות בעצמי. לא עברו עשר דקות ופתאום ניגשת אליך עוד ילדה. גם לה עיניים ירוקות גדולות ומדהימות. רק שהפעם, השיער שלה לא שרוף והיא גם לא כל-כך ילדה. היא בכלל ישראלית וקוראים לה ענת. ענת היא מסוג הבנות שכשאתה מסתכל עליהן בפעם הראשונה, הפה שלך נשאר פעור ורק קולות של טמבל יוצאות לך מהפה. זה קרה כשהיא הסתכלה לי בשקית ושאלה בקול מתוק "אני יכולה להצטרף אליך?", "ב,ב,ב, בטח, כן, כאן, שבי כאן".

בכלל עוד לא קלטתי מה נפל עלי, אבל הרגשתי שזה משהו גדול, גדול כמו סמיטריילר במדבר נוואדה בשעה 1:00 בצהריים.

זה מתחיל בשאלות הרגילות כמו, מי את, מה את, למה כמה… בקיצור אחרי חצי שעה של "ארץ עיר" ואחרי שעברת על כל שאלות ה-W.H., היא לפתע קמה ואמרה "אני זזה, עוד מעט אחזור". זהו, פה זה נגמר – אתה פשוט קובר את הראש באדמה ומשנן את אותו משפט קבוע: "למה, למה לא הולך לי?". המשכתי במלאכת הצמידים כשאני כבר לא חושב על כלום. כשלפתע אני קולט את אותה ילדה, שהיא בכלל לא ילדה. אותה ישראלית שהיא בכלל לא בדואית ועוד קוראים לה ענת, הולכת שוב לכיוון שלי כשהפעם קופסת נעליים ביד שלה. ואז אתה כבר יודע, יודע שהכל בסדר. היא מחבבת אותך. היא חזרה. נורא שמחתי שהפעם זה אני ופיניתי לה מקום. היא התיישבה ופתחה את הקופסא. היו שם כל מיני חוטי דייג שקופים ועשרות סוגים של חרוזים; כחולים, סגולים, ירוקים, משולשים, דגים, כונכיות ועוד הרבה דברים אל מזוהים.

אז לא רק שהיא ישראלית ולא רק שהיא פצצה מדהימה ולא רק שהיא מחבבת אותי – היא עושה שרשראות!!!

לוקחת מידה, משחילה חרוז אחרי חרוז, קושרת את הסוגר ובסוף אפילו שורפת עם מצית.

לא ידעתי אם לגמור או לשמור את הזרע לאח"כ. הייתי מאושר, הייתי פשוט בגג העולם על ערסל מתנדנד כשארבע כושים עושים לי רוח עם עלי תמר ופצצה ממכון אירובי מניחה לי ענבים בפה.

כשהיא שתתה לי מבקבוק המים המינרלים והניחה אותו על החול, מהר הרמתי אותו ושתיתי גם כן. רציתי רק לגעת לה בשפתיים. ככה – כאילו אנחנו מתנשקים. לא עברו כמה דקות ואשכרה פתחנו בסטה לצמידים ושרשראות. אחת החברות הציניות שלה הגיעה ואמרה "מה זה – פתחתם פה בתיה עוזיאל?". זו היתה מורן. יפהפיה אמיתית עם גוף שאפשר רק לאכול ולקק ממנו קצפת. והיא יודעת את זה – הביקיני שלה בהחלט לא ביישן!

כדי לשבור את הקרח וסתם ככה בשביל הסבבה עשיתי לה צמה צבעונית בראש. אני תמיד נותן לבחור את הצבעים, כי צבעים זה דבר אישי. מורן היא החברה הטובה של ענת. מיד קלטתי. לא הייתי צריך לשאול, זה פשוט דבר שאתה מיד רואה. הקרח בהחלט נשבר ואפילו לרסיסים. היו שם שיחות, היו שם בדיחות, היו שם הרבה אנשים שכבר מזמן הצטרפו לבסטה של בתיה עוזיאל. השמש כבר התחילה לשקוע ולי עשר יבלות בידיים. לענת נשרפו בערך כל האצבעות מהמצית. אבל לשנינו חיוך ענק על הפנים. חזרתי לחושה שלי כשאני די המום מהארוע. ידעתי רק לבוא לידידה שירדה איתי לסיני ולהגיד לה "מצאתי, מצאתי אותה, אני חולם עליה כבר כל חיי, אותה אני רוצה".

אך המציאות לחוד והחלום לחוד. במציאות באמת קיבלתי אותה וקיבלתי אותה בפצצות. בכלל לא דמיינתי שכך זה יהיה. מסתבר שזו לא סתם היתה חברות, מסתבר שזו האהבה הגדולה ביותר בחיים שלי. מסתבר שזה הדבר הכי טוב שקרה לי. אפילו שכבר חשבתי שאין לי יותר מה ללמוד חיכתה לי הפתעה כששכבנו! לשמים, לשמים צעקתי מרוב אושר. והיא מאושרת איתי – אוהבת אותי כל-כך. זה כבר נראה מוזר, זה לא יכול להיות וגם כל החברים שלה – ממש מאוהבים בי. בכל פעם שאני פוגש את מורן, היא מסתכלת עליי במן מבט ממזרי בעיניים ורק נושקת לי על השפתיים ומחייכת. אני מבין אותה ממש קורא אותה. זה ממש לא יאומן. בחיים לא דמיינתי שיש כל כך הרבה אהבה ועוד במקום קטן וצפוף כ"כ. מה עוד, שהכל מופנה אלי. אותי, אותי הם אוהבים והרבה! פתאום כל הדלקות נעלמות, החסכים, התסביכים כאילו הגלידו התקלפו ונפלו. המכות מאבא בילדות, הגרושים של ההורים, הבית שנשרף, מחלת הלב של סבא… כלום, כאילו הכל נעלם!

רק דבר אחד קטן נשאר. הוא קטן, מאוד קטן אבל די מציק. אני קראתי לזה הספירה לאחור. ענתי לא נתנה לזה שם כי היא בכלל לא רצתה להתמודד עם זה ופשוט התעלמה. אלה היו חודשיים מדהימים, מושלמים! אבל הספירה לאחורה ממשיכה. אני לא מדבר על מחלה, חס וחלילה, או משהו כזה, אני מדבר על הנסיעה שלי לדרום אמריקה. אני מדבר על הטיול שלי. טיול שתכננתי כבר במשך שלוש שנים, הרבה הרבה לפני שהתיישבתי תחת אותה שימשיה בסיני.

החברים מחזקים ואומרים "אם אתם צריכים להיות ביחד, אתה תחזור ותהיו ביחד". כבר באמת האמנתי בזה וניסיתי בכל הכוח לשכנע את ענת. אבל היא מתעלמת. הייתה זו מורן שנתנה לי את המבט הזה ואמרה "אני לא מאמינה בזה". הטיול שלי כבר לא נראה כל-כך קסום, וכבר ממש יצא לי החשק לטוס. למה לטוס ולחפש אהבה שהיא כבר פה, לידך, איתך – שלך!?

הספירה לאחור נגמרה, וזה היום בו נתתי לה נשיקה ארוכה ארוכה ואמרתי לה שאני אוהב אותה. עליתי במדרגות הנעות לכיוון הדיוטי-פרי. זה התחיל ברעד קל בברכיים ומשם צמרמורת עזה בעורף. לרגע לא ראיתי כלום. רק טלפון ציבורי של בזק. במקום להתקשר לאמבולנס התקשרתי למספר שכבר מזמן שיננתי בעל פה. "היא לא זמינה". צעקתי ודפקתי את השפורפרת בקיר. השארתי הודעה כמה אני אוהב אותה וכמה אני מצטער שאני נוסע.

כבר עברו חודשיים ואני עדיין פה. רחוק רחוק מהבית. הדבר היחיד שנשאר לי ממנה הוא אותו סדין לבן. אותו סדין עם רקמה.

לצפייה ב"הסדין הלבן שלי" - ביוטיוב (אייל עמית בתאטרון הידית) לחץ כאן

תמונות שנשלחו ממטיילים בעולם במסגרת פרוייקט "מטיילים מצטלמים":

קישור לכתבה על "צבע בכחול וזרוק לים" במגזין במחנה – חלק א', חלק ב'

צבע בכחול וזרוק לים - דף רשמי בפייסבוק 

קישור לבלוג  הטור של אייל עמית  

לרכישת הספר

חדש באתר - סיפור בונוס לחברי האתר בלבד! 

הרשם כחבר וכנס לדף המיוחד "לחברי האתר בלבד".  

למה לי להרשם?