Login
 מוזה הוצאה לאור - קטלוג ספרים

 בחושך אפשר רק לחלום  208 עמודים
 דב דונייבסקי  32ש"ח (במקום 63ש"ח בחנויות)
להגדלה, לחץ על העטיפה
 

מסמך אנושי מרתק. סיפור אמיתי!

סיפור מסעו של ילד יתום בעת מלחמת העולם השנייה.

דב דונייבסקי נולד ב-1934 למשפחה יהודית שקטה ושלווה בעיר רזינה שבבסרביה. בשנת 1941 חרב עולמו כשהפך, יחד עם הוריו ואחותו, לפליט נרדף. ההורים לא עמדו בתלאות הדרך הקשות ועד מהרה נפטרו, בזה אחר זה. שני היתומים הקטנים, הילד דב ואחותו דורה, נקרעו זה מזו לתקופה ארוכה עד ששבו והתאחדו, והיו בין בני המזל ששרדו את המלחמה.

דבר המלבה"ד

ערב שבת אחד, ב-1948, כשחיסלו את מחנות המעצר בקפריסין והביאו את המעפילים לארץ, הגיע לביתנו במושב חרות ילד-איש מוזר: חיוור, גלותי, שונה כל-כך מאתנו, הצברים – מכנסי שלושת-רבעי, תרמיל גדול על הגב, משקפיים גדולים עם מסגרת שחורה ועדשות עבות. קולו היה צרוד כמו קרקור צפרדע והוא דיבר עברית משונה במבטא זר – בקיצור, ילד פליט מהגולה. תכירי, זה אחיך החדש, אמרו לי.

כאמור, היה זה ערב שבת, ועל השולחן היתה חלה. כשהסתיימה הארוחה ונותרו שיירים מן החלה, שאל אם אפשר לקחת אותם. במשך שבועות אחדים, היה מנקה את השולחן משיירים.

הייתי אחות רעה, או לפחות לא חומלת. רק התחלתי להתבגר, לא היתה לי פרטיות – והנה הכניסו לי, בנוסף לאחי הקטן, עוד אויב הביתה.

כעסתי על כל העולם, ובעיקר על עצמי. לא אהבתי את ההסתייגות שלי מהעולה החדש, מעפיל בן-גילי שבא מן השואה, שצריך לקבל אותו בחיבוק ובאהבה.

הוא לא דיבר על העבר. לא סיפר דבר ממה שעבר עליו. שום דבר. רק עכשיו, אחרי יותר משישים שנה, התחיל לסבול מסיוטים, להתגעגע, לבכות ולספר.

"כתוב את הדברים," אמרתי לו, "אני אעזור לך לעשות מזה ספר. זה יעזור לא רק לך, כי אם גם לי. בשבילך זו התפרקות מזיכרונות קשים וכואבים. בשבילי זו כפרת עוונות."

כעת אני אחות טובה וחומלת. נפשי קשורה בנפשו הנסערת והכואבת. הספר הזה הוא תחילתו של הליך שיקומי.

לכולנו.    

                                         בינה אופק

 

dov small.jpg   dov big.jpg

 

קטע מהספר "בחושך אפשר רק לחלום" / דב דונייבסקי

 

הפכתי ליתום עוד לפני שמלאו לי שמונה שנים, אבל רק כשהייתי בן תשע התחלתי להבין שאמא ואבא שלי לא ישובו עוד לעולם.

פתאום תפסתי את גודל האסון – אין לי בית. אין מקום שבו מחכים לי, אין לי חיק חם לחזור אליו.

ההבנה הזאת היתה אכזרית מדי לילד רגיש וחולם בהקיץ כמוני, ועוד בשנתיים הקשות ביותר שידעתי בחיי. לכן קיבלתי על עצמי אפוטרופסות זמנית, עד שאגדל ואתחזק ואהיה בלתי פגיע.

כעת, משבגרתי ושיבה זרקה בשערי, אני מבין שזה עדיין לא עבר לי: עד היום אני חי על תקן של יתום, שקיבל על עצמו אפוטרופסות זמנית. מאז אינני נח לרגע, ואפילו לא עצרתי כדי לדבר עם עצמי, גם לא עם אחרים. אינני חדל מלגדול ולצבור כוח, כדי שאיש לא יוכל לפגוע בי עוד.

אני עדיין מרגיש יתום, כי נגזלה ממני הזכות להתבגר בבית הוריי. לא ראיתי אותם מזדקנים – ואילו אני אמנם צמחתי וגדלתי, אבל נראה שלא בשלתי ובגרתי. נותר לי רק לקוות שלא ירחק היום, שבו אפנים ואדע לבטח שאני כבר מספיק גדול, וכבר אין לי צורך למצוא חן בעיני שום אדם, מלבד בעיני עצמי.

רק אז אבשיל ואירגע.

*

מגיל שבע נזרקתי וטולטלתי ברחבי ברית המועצות, כשרוב הזמן לא ידעתי ולא הבנתי איפה, למה ואיך. שנתיים תמימות חלפו עד שדורה אחותי מצאה אותי, ועזרה לי להיחלץ מהגיהנום. היום ברור לי כי שרדתי רק בזכות אנשים מסורים וטובי לב שנקרו בדרכי: נראה שהיו לי די תבונה ושכל לזהות אנשים כאלה, להיצמד אליהם ולמצוא חן בעיניהם. ואמנם, הם אלה שהגנו עלי וסייעו לי לצאת ממצבים בלתי אפשריים.

את חברי הראשון, בן גילי רוּדוֹ, הכרתי בבית ההבראה ליתומים, לשם הגעתי מבית החולים בטשקנט – רזה, צנום ורעב לאוכל וליחס, בעיקר ליחס. לפני שפגשתי את רוּדוֹ, שלימד אותי פרק בחברות חמה ומגוננת, הייתי בודד לחלוטין. לא ידעתי איפה אחותי, ואם היא בכלל בין החיים. לא היה לי קרוב או מודע, לא חבר ולא רע. בחלומותיי בהקיץ בראתי לי עולם מגונן – הורים טובים ומסודרים כלכלית, בית חם והרבה אהבה. אבל שיחות הנפש עם רוּדוֹ, יתום בודד בעצמו, השפיעו על תחושותיי ועזרו להן להבשיל. גם כשאולצנו להיפרד, הגעגועים אליו היו חלק ממני. ידעתי שהוא קיים, שהוא חבר שלי ונאמן לי.

לא אוכל לתאר כמה דמעות שפכתי בשנה הראשונה לנדודיי, בין בתי המחסה ששהיתי בהם. אך מאז יבש מעיין הדמעות. שוב לא בכיתי. כמעט.

ילדים בוכים כשיש תגובה לבכיים. מן המפורסמות היא כי ילדים, שגדלו בבתי יתומים מינקותם, אינם בוכים כלל. הכלי הזה התגלה להם כבלתי יעיל מגיל צעיר ביותר, ועם הזמן אבד להם לנצח.

אכן, כבר אז לימדו אותי החיים שהבכי מציג אותי כחלש ופגיע. לכן חדלתי מכך לחלוטין.

פעמים רבות לבי בוכה בלי דמעות, ואז גדול הכאב שבעתיים. במקרים כאלה אני מרגיש כבעל-מום, כי אי-הכושר לבכות הוא נכות של ממש.

*

זיכרונות ילדות הם נכס. כמו אלבום תמונות מלא דמויות, שאפשר להיזכר בהן ולהתרפק עליהן. האלבום שלי דל מאוד. מהבית אני זוכר רק דמויות מעטות ומטושטשות. אפילו הוריי אינם ברורים לי כל-כך.

אבל מה היו חיי בלעדי דמויות אלה, שאני נושא אתי על לוח לבי? הרי בהשוואה למי שנגזלה ממנו ילדותו כשהיה תינוק, מי שאין לו שום זיכרונות מביתו, מהוריו ומקרוביו – שום זיכרון של ליטוף, של מבט אוהב ואפילו זיכרונות קשים –  בהשוואה לאומלל כזה, אני ממש אדם עשיר.

אני מתרפק על אלה שאני זוכר, לטוב ולרע, והם כולם שלי. אוצרי הבלום. אליהם אני חוזר כשהחושך יורד עלי ואני כואב ובוכה, אבל אינני בודד.



הרשם כחבר וכנס לדף המיוחד "לחברי האתר בלבד".  

למה לי להרשם?

מוזה הוצאה לאור

לרכישה לחצו כאן
שלח תגובה
חזור לרכישה לחצו כאן
    

 קטלוג ספרים » פרטי הספר תקנון האתר                                                  הקמת אתר אינטרנט - מיזו